השיט הזה בילה יותר מדי זמן בטיוטות.
You need Flash player 8+ and JavaScript enabled to view this video.
count bass d הוא מפיק/אמסי מנאשוויל, טנסי ו-pre-life crisis הוא אלבום הבכורה שלו מ-1995, תחת אחד מהלייבלים של sony (עזבו אתכם דיוקים וקטנות עכשיו). סביר להניח שרובכם מכירים את d מהטראק potholderz של MF Doom, שאותו הפיק, וגם הצטרף אל דום בוורסים. ייתכן וגם שמעתם את אחד האלבומים שלו מהשנים האחרונות - הוא מוציא אלבום "כל 5 דקות" בזמן האחרון. סביר להניח שלא התרגשתם ממנו כל כך בדוגמאות הללו, ולא חשתם חשק עז לבדוק דברים מוקדמים יותר שלו. אני מבין אתכם לחלוטין, באס די של היום, זו גרסא על וואליום, גרסא חסרת השראה, של האמסי שאני הולך לדבר עליו.
הרושם הראשוני שאנחנו מקבלים מאלבומים, תמיד מתחיל ב-artwork - הרבה לפני שהקיק הראשון נכנס, והחרוז הראשון נפלט מהאוזניות, מלווה בערוצי "הכפלה" - וזה הדבר הראשון שקרן לי באלבום הזה. אפשר לראות את D יושב לו על ספסל, מבסוט עד השמיים, כשמאחוריו חומת עץ גבוהה, ומאחוריה כמה חבר'ה לא מבסוטים במיוחד, שכנראה לא הוזמנו לחגיגה. ניסיון מוצלח לשדר כאן את הסגנון הכל כך שמח, בדחני ו"מחוץ לקופסא", במקרה שלנו "מחוץ לגדר", של d, וכמה שההיפ-הופ באותה תקופה תקוע בתוך הגדרות, ומתיימר להיות קשוח, וחסר שמחת חיים. מסוג הדברים שחברי קליקת הnative tongues ודומיהם משדרים כבר מסוף שנות ה80 עם וורסים על העצמה רוחנית, גזעית, בגדים מיבשת האם, ותליונים עם סמלי peace.
ישבתי לי בניחותא, דחפתי את האלבום לתוך תוכנת הנגן המועדפת עליי, ו-the dozens, הראשון מתוך 14 הרצועות, החל לפלוש לחלל החדר מתוך הרמקולים הישנים שלי. מיד הבנתי לאיזו רכבת נכנסתי ולאן היא נוסעת. המוזיקה נשמעת חיה, קצת עמוסה ומסורבלת, אבל פאנקית ומהנה. D פתאום מתגלה כטיפוס מלא צבע וקריזמה - משהו שנראה הזוי לחלוטין נוכח הדברים העדכניים שלו - כאשר הוא פוצח בהתלוצצויות שלו "yo mamma, yo daddy...got a big behind like frankenstein". הוא משתמש בגוון הקול העמוק שלו - שמזכיר במקצת את del tha funkee homosapien, כמו בגיטרת באס, כאשר הוא מרביץ סלאפים שופעים בטכניקה, שליטה ווקאלית, ומה לא, על גבי הטראק. בתחילת הסינגל העיקרי שיצא מהאלבום, sandwiches, באס D, מנדב את האינפורמציה שהוא עומד מאחורי מרבית הכלים שאתם שומעים,
"my name is count bass d on the rhymes.. , on the rhodes, on the bass, on the drums, on the 808, and all of that", דבר נדיר בסטנדרטים של היפ-הופ דאז, וגם כיום. אנחנו מתעסקים בז'אנר נטול מולטי-אינסטרומנטליסטים, שלא נדבר על כאלה שגם נותנים בראש על המייק בנוסף. זו שגיאה לדבר על אלבום שכזה, ולטעון שהוא מושפע ישירות מהרוטס - הפריצה של הלהקה מפילדלפיה קרתה במקביל. אם נצא ונחפש השפעות, רק שם אחד בוהק מעל כולם, והוא stetsasonic (להקת היפ-הופ שהיתה בשיאה בסוף שנות ה80, עם המפיק prince paul כחבר), ואפשר למצוא הרבה מהסאונד שלהם בגליון העבודה של קאונט באס לאורך התקליט. ואם נרחיק לכת, קשה שלא להתייחס גם למוזיקה של ה-brand new heavies, להקה שהקשר שלה להיפ-הופ הדוק מאוד, במיוחד אחרי שב92 הם זרקו אלבום שכולו היפ-הופ עם כלים חיים ואירוח של אמסיז מהשורה הראשונה בסצינה הניו-יורקית. ישנה כמובן האפשרות, שהוא כלל לא הושפע מהשמות שזרקתי, ופשוט עשה מה שבז*ן שלו וזה עבד לו. אנחנו לעתים נוהגים לקשור את הקשרים האלה, אך לא כל מה שנדמה, מתקיים - כמו התקרית עם לופה פיאסקו בערב ההוקרה לטרייב קולד קווסט, שהתברר שכלל לא גדל על הטרייב, למרות המוזיקה הכה מחוברת לשורשים שלו.
אחרי הפסקת הסאנדוויצ'ים - הפסקה פעילה כן? - וקטע המעבר (שבאופן מוזר נדחף דווקא שם) shake משקשק את הסידורים העמוסים ומרגיע ת'אווירה, עם גרוב רגוע, סגור על עצמו, ומכוון. הראפים צבעוניים מתמיד (עם רפרנסים על דברים כמו מדונה ותקופת האירוטיקה המגוכחת שלה), משחקי הפלואו מדליקים, והפזמונים לא יתנערו מהראש בתקופה הקרובה.
פה היה צריך להיכנס קטע המעבר מקודם, כאן ממש לפני הטראק עם השם והנושא הכי הזוי ומשעשע שאי פעם נתקלתי בו במשחק הזה - t-boz tried to talk to me. אלה שנות ה90, ו-TLC הכתיבו את הקצב, עם קליפים על סקס וקונדומים בזגוגיות. מתוך ההייפ הזה, d הוזה על הדף סיפור הידלקות בינו לבין t-boz (זאת עם הקול באס הצרוד, כה זאת). לפני שהיא וחברותיה התפוצצו על הסצינה, d מספר בנימה רצינית ביותר (מה שהופך את הטראק לעוד יותר משעשע), שמושא אהבתו ניסתה לגשת אליו, וחותם ב"אתם לא חייבים להאמין לי" בין הוורסים.
מלבד הצד הקומי, יש לטראק ווייב מצוין, מלווה בצלילים הבלתי נמאסים של הרודס, באסליין פאנקי ביותר, וחצוצרות נעימות לקראת הסוף.
ב-carmex, הוא ממשיך את המומנטום, עם עוד טראק צ'ילאאוט נעים, בעל עוד נושא משעשע - משחת שפתיים האהובה עליו. הפעם הפזמון לא תופס אותך, אבל הרגיעה בסוף הטראק, שבה d מזכיר במקצת את ווייקלף מהפוג'יז, מתקנת במקצת (וחבל שזה לא נמשך יותר).
ב-i got needs, אחד הטראקים שאסור לפספס באלבום הזה, d מקטר על הפרטנרית שלו שלא מספקת את צרכיו. מה שתופס את האוזן זו ההפקה הכל כך מקדימה את זמנה, בייחוד בפזמונים, שנשמעים כמו אורגזמה של צלילים, כיאה לטראק שבו d מתנהג כמו נימפומנית. אווירה חמימה וביתית שמזכירה איכשהו את האלבום הראשון של קנייה ווסט, college dropout מ03'.
את broke thursday, אלה מכם ששמים דגש על ליריקס, ירגישו במיוחד (אם עד עכשיו לא התרגשתם מהרפרנסים המשעשעים, ומהסטוריטלינג שלו). d מצחקק על הטראק, שמובל ע"י באסליין מעולה, על מצבו הכלכלי עם שורות כמו "im so broke, i can't even pay you no mind", ופזמון מדליק ביותר.
ב-agriculture, הטראק היחיד באלבום שמתארח בו אמסי אחר, d והמתארח האלמוני (לא מצאתי בשום מקום רמזים לגבי זהותו) מדברים על נשים וסקס תוך שימוש במטאפורות מעולם החקלאות. מלבד הקונספט היצירתי, הטראק הזה נשכח בקלות בגלל ההפקה הכה עייפה.
העייפות הזו נמשכת לא יותר מ5 דקות, ומסתיימת עם הכניסה של brown. טראק מלא אנרגיות טובות, והגשה מאוד נעימה לאורך הוורסים. התכנים פה מאששים את מה שכתבתי בהתחלה על העטיפה של האלבום - זו חגיגה של חיוביות, והthugs למיניהם לא מוזמנים. d עוף מוזר אך מרגיש הכי טוב שבעולם בתוך עורו - "niggas out here tryin' to be 3-pac and spice 1, so what's an original emcee to do?".
מהנקודה הזאת, שהיא מעין פסגה אחרונה אליה האלבום מגיע, pre-life crisis סובל מירידה חדה, נפילה חופשית כואבת, עד לאאוטרו.
hate game, pink tornado, sunday school, לא תורמים דבר לחוויה, ורק חושפים את המגרעות. ההפקה עייפה, הריוורב מוגזם ומציק, ואתה שואל את עצמך למה החומרים האלה לא נשארו על שולחנות העריכה.
למרות זאת, שאר הטראקים משאירים רושם חזק בהרבה. count bass d לא שוחה נגד הזרם, הוא למעשה מצא לעצמו שונית פרטית שבה הוא יכול לבטא את עצמו. היו ימים שמחים לז'אנר הזה פעם, ימים בהם לייבלים גדולים נתנו את הבמה ואת החופש היצירתי לאנשים מוכשרים כמו d, והוא לקח את ההזדמנות בשתי ידיים, ועשה סאנדוויץ' טעים במיוחד.
הרושם הראשוני שאנחנו מקבלים מאלבומים, תמיד מתחיל ב-artwork - הרבה לפני שהקיק הראשון נכנס, והחרוז הראשון נפלט מהאוזניות, מלווה בערוצי "הכפלה" - וזה הדבר הראשון שקרן לי באלבום הזה. אפשר לראות את D יושב לו על ספסל, מבסוט עד השמיים, כשמאחוריו חומת עץ גבוהה, ומאחוריה כמה חבר'ה לא מבסוטים במיוחד, שכנראה לא הוזמנו לחגיגה. ניסיון מוצלח לשדר כאן את הסגנון הכל כך שמח, בדחני ו"מחוץ לקופסא", במקרה שלנו "מחוץ לגדר", של d, וכמה שההיפ-הופ באותה תקופה תקוע בתוך הגדרות, ומתיימר להיות קשוח, וחסר שמחת חיים. מסוג הדברים שחברי קליקת הnative tongues ודומיהם משדרים כבר מסוף שנות ה80 עם וורסים על העצמה רוחנית, גזעית, בגדים מיבשת האם, ותליונים עם סמלי peace.
ישבתי לי בניחותא, דחפתי את האלבום לתוך תוכנת הנגן המועדפת עליי, ו-the dozens, הראשון מתוך 14 הרצועות, החל לפלוש לחלל החדר מתוך הרמקולים הישנים שלי. מיד הבנתי לאיזו רכבת נכנסתי ולאן היא נוסעת. המוזיקה נשמעת חיה, קצת עמוסה ומסורבלת, אבל פאנקית ומהנה. D פתאום מתגלה כטיפוס מלא צבע וקריזמה - משהו שנראה הזוי לחלוטין נוכח הדברים העדכניים שלו - כאשר הוא פוצח בהתלוצצויות שלו "yo mamma, yo daddy...got a big behind like frankenstein". הוא משתמש בגוון הקול העמוק שלו - שמזכיר במקצת את del tha funkee homosapien, כמו בגיטרת באס, כאשר הוא מרביץ סלאפים שופעים בטכניקה, שליטה ווקאלית, ומה לא, על גבי הטראק. בתחילת הסינגל העיקרי שיצא מהאלבום, sandwiches, באס D, מנדב את האינפורמציה שהוא עומד מאחורי מרבית הכלים שאתם שומעים,
"my name is count bass d on the rhymes.. , on the rhodes, on the bass, on the drums, on the 808, and all of that", דבר נדיר בסטנדרטים של היפ-הופ דאז, וגם כיום. אנחנו מתעסקים בז'אנר נטול מולטי-אינסטרומנטליסטים, שלא נדבר על כאלה שגם נותנים בראש על המייק בנוסף. זו שגיאה לדבר על אלבום שכזה, ולטעון שהוא מושפע ישירות מהרוטס - הפריצה של הלהקה מפילדלפיה קרתה במקביל. אם נצא ונחפש השפעות, רק שם אחד בוהק מעל כולם, והוא stetsasonic (להקת היפ-הופ שהיתה בשיאה בסוף שנות ה80, עם המפיק prince paul כחבר), ואפשר למצוא הרבה מהסאונד שלהם בגליון העבודה של קאונט באס לאורך התקליט. ואם נרחיק לכת, קשה שלא להתייחס גם למוזיקה של ה-brand new heavies, להקה שהקשר שלה להיפ-הופ הדוק מאוד, במיוחד אחרי שב92 הם זרקו אלבום שכולו היפ-הופ עם כלים חיים ואירוח של אמסיז מהשורה הראשונה בסצינה הניו-יורקית. ישנה כמובן האפשרות, שהוא כלל לא הושפע מהשמות שזרקתי, ופשוט עשה מה שבז*ן שלו וזה עבד לו. אנחנו לעתים נוהגים לקשור את הקשרים האלה, אך לא כל מה שנדמה, מתקיים - כמו התקרית עם לופה פיאסקו בערב ההוקרה לטרייב קולד קווסט, שהתברר שכלל לא גדל על הטרייב, למרות המוזיקה הכה מחוברת לשורשים שלו.
אחרי הפסקת הסאנדוויצ'ים - הפסקה פעילה כן? - וקטע המעבר (שבאופן מוזר נדחף דווקא שם) shake משקשק את הסידורים העמוסים ומרגיע ת'אווירה, עם גרוב רגוע, סגור על עצמו, ומכוון. הראפים צבעוניים מתמיד (עם רפרנסים על דברים כמו מדונה ותקופת האירוטיקה המגוכחת שלה), משחקי הפלואו מדליקים, והפזמונים לא יתנערו מהראש בתקופה הקרובה.
פה היה צריך להיכנס קטע המעבר מקודם, כאן ממש לפני הטראק עם השם והנושא הכי הזוי ומשעשע שאי פעם נתקלתי בו במשחק הזה - t-boz tried to talk to me. אלה שנות ה90, ו-TLC הכתיבו את הקצב, עם קליפים על סקס וקונדומים בזגוגיות. מתוך ההייפ הזה, d הוזה על הדף סיפור הידלקות בינו לבין t-boz (זאת עם הקול באס הצרוד, כה זאת). לפני שהיא וחברותיה התפוצצו על הסצינה, d מספר בנימה רצינית ביותר (מה שהופך את הטראק לעוד יותר משעשע), שמושא אהבתו ניסתה לגשת אליו, וחותם ב"אתם לא חייבים להאמין לי" בין הוורסים.
מלבד הצד הקומי, יש לטראק ווייב מצוין, מלווה בצלילים הבלתי נמאסים של הרודס, באסליין פאנקי ביותר, וחצוצרות נעימות לקראת הסוף.
ב-carmex, הוא ממשיך את המומנטום, עם עוד טראק צ'ילאאוט נעים, בעל עוד נושא משעשע - משחת שפתיים האהובה עליו. הפעם הפזמון לא תופס אותך, אבל הרגיעה בסוף הטראק, שבה d מזכיר במקצת את ווייקלף מהפוג'יז, מתקנת במקצת (וחבל שזה לא נמשך יותר).
ב-i got needs, אחד הטראקים שאסור לפספס באלבום הזה, d מקטר על הפרטנרית שלו שלא מספקת את צרכיו. מה שתופס את האוזן זו ההפקה הכל כך מקדימה את זמנה, בייחוד בפזמונים, שנשמעים כמו אורגזמה של צלילים, כיאה לטראק שבו d מתנהג כמו נימפומנית. אווירה חמימה וביתית שמזכירה איכשהו את האלבום הראשון של קנייה ווסט, college dropout מ03'.
את broke thursday, אלה מכם ששמים דגש על ליריקס, ירגישו במיוחד (אם עד עכשיו לא התרגשתם מהרפרנסים המשעשעים, ומהסטוריטלינג שלו). d מצחקק על הטראק, שמובל ע"י באסליין מעולה, על מצבו הכלכלי עם שורות כמו "im so broke, i can't even pay you no mind", ופזמון מדליק ביותר.
ב-agriculture, הטראק היחיד באלבום שמתארח בו אמסי אחר, d והמתארח האלמוני (לא מצאתי בשום מקום רמזים לגבי זהותו) מדברים על נשים וסקס תוך שימוש במטאפורות מעולם החקלאות. מלבד הקונספט היצירתי, הטראק הזה נשכח בקלות בגלל ההפקה הכה עייפה.
העייפות הזו נמשכת לא יותר מ5 דקות, ומסתיימת עם הכניסה של brown. טראק מלא אנרגיות טובות, והגשה מאוד נעימה לאורך הוורסים. התכנים פה מאששים את מה שכתבתי בהתחלה על העטיפה של האלבום - זו חגיגה של חיוביות, והthugs למיניהם לא מוזמנים. d עוף מוזר אך מרגיש הכי טוב שבעולם בתוך עורו - "niggas out here tryin' to be 3-pac and spice 1, so what's an original emcee to do?".
מהנקודה הזאת, שהיא מעין פסגה אחרונה אליה האלבום מגיע, pre-life crisis סובל מירידה חדה, נפילה חופשית כואבת, עד לאאוטרו.
hate game, pink tornado, sunday school, לא תורמים דבר לחוויה, ורק חושפים את המגרעות. ההפקה עייפה, הריוורב מוגזם ומציק, ואתה שואל את עצמך למה החומרים האלה לא נשארו על שולחנות העריכה.
למרות זאת, שאר הטראקים משאירים רושם חזק בהרבה. count bass d לא שוחה נגד הזרם, הוא למעשה מצא לעצמו שונית פרטית שבה הוא יכול לבטא את עצמו. היו ימים שמחים לז'אנר הזה פעם, ימים בהם לייבלים גדולים נתנו את הבמה ואת החופש היצירתי לאנשים מוכשרים כמו d, והוא לקח את ההזדמנות בשתי ידיים, ועשה סאנדוויץ' טעים במיוחד.
2 תגובות:
t-boz tried to talk to me זה שיר מגניב רצח.
יאפ, אוהב ת'טראק הזה גם.
הוסף רשומת תגובה