[מומלץ] הימים הטובים של מלכה אינגדשט.

בימים בהם הנסיונות הכושלים של מומי לוי ליצור סול ישראלי נחשבו הדבר היחידי שמתקרב כאן לז'אנר עצמו..

You need Flash player 8+ and JavaScript enabled to view this video.

הוציאה מתחת לאפים של כולם זמרת צברית צעירה ממוצא אתיופי (אני חושב) אלבום שהוא "כרית". כרית נוחה מאוד, נעימה, שכולם "יישנו" עליה למרות איכותה שלא ניתנת לפקפוק כלל.
מלכה אינגדשט היא האחות הקטנה בין 4 אחיות.. והיא בין 3 מהן ששרות ויוצרות.. ולפי המוזיקה שלה אפשר להבין שהמוזיקה לא זרה לה בכלל. היא מביאה הכל מבית, נשמה, קול נקי, לא מלהיב מדי, אבל נעים, ומרגיע. הכתיבה שלה נורא פתוחה, נורא כנה.. דבר שהפך את ז'אנר הניאו-סול למה שהוא סך הכל ודבר שהופך את המוזיקה שלה למשהו שאפשר להתחבר אליו. האלבום הופק כולו ע"י צמד המפיקים העולה סאבו וקוטי שמפציצים את הרדיו מכל עבר בשנה-שנתיים האחרונות, וכאן הם עשו עבודה פשוט מעולה. זו מין תופעה, שמפיקי היפ הופ, בדרך כלל, מתעלים על עצמם בפרוייקטים בהם הם עובדים עם זמרים מז'אנרים אחרים.. אני לא חושב שאני צריך להזכיר לכם את התקופה של קליס והנפטונז. העבודה מחוץ למרובעות של ההיפ הופ מאפשרת להם להתפרע ולהנות כמו שמעולם לא נהנו. הסאונד נהדר, סידור הנגנים נהדר, הרעיונות נהדרים, והם רצים שווה בשווה עם ההרמוניות של אינגדשט.. שום דבר לא גונב ת'הצגה לשום דבר. לעתים מוזיקאלית האלבום נשמע כמו תקופת הבאדויזם של אריקה באדו.. עם גרובים מתקתקים שעליהם מלכה שרה בקול עדין ונוגע עם הלחנה מצוינת לטקסטים שלה. מה זה עוד מזכיר לי? את הראשון של לס נוביאנס, וכמובן ג'יל סקוט. הבעיה במוזיקה הישראלית לעתים קרובות היא שכשאשר מנסים ליצור כאן משהו שהוא מעולה בחו"ל, הגרסא הישראלית שלו נשמעת כמו חיקוי לא מוצלח ולא פוגע. אי אפשר להגיד מילים כאלו על האלבום הזה. 10 רצועות עשויות היטב, שמשאירות טעם לעוד. קשה לבטא את שם המשפחה שלה.. אך לא קשה לבטא עד כמה האלבום הזה חשוב לעשייה כאן בארץ. ומי יודע, אולי בעוד כמה שנים נסתכל אחורה ונגיד, שהאלבום הזה היה אחד מקרשי המקפצה של הסול הישראלי.