[ביקורת] "כושר גופני" של כהן@מושון.

crooked kid: שאק, p.t. youth, בטבילת האש שלו, בחר לדבר על האלבום המצוין כושר גופני, תחת הכותרת "מנהרת הזמן".

You need Flash player 8+ and JavaScript enabled to view this video.

טוב גילוי נאות, לפוסט הפתיחה הזה לא קראתי "מנהרת הזמן" כי אני חוזר לפריי ההיסטוריה (להבדיל מתוכניות אחרות..), אלא כי אני לוקח אתכם (היי אמא, היי אבא) לפרי דמיוני, ומה שלא דמיוני-זיכרוני (למרות שזכרתי טוב מאוד שהיה לי סטוץ' עם ביונסה, אבל כותבים פה גם על ג'יי זי, לא מתאים).. ולפוסט.

פסח, 2008, סדנת אימונים, בין ריצת הבוקר לארוחת הבוקר (איזה משחק מילים יא אללה) אפשר היה למצוא את אותי באמצע מקהלת זמזומים של "אין לי כושר גופני, אין לי, אין לי" במה זה עזר לכושר הגופני? אני לא יודע, מה שכן זה עזר לתשוקה לחזור הביתה.

בעצם, מי לא יעדיף להיות בבית עם המזגן והפייסבוק (למרות שהפייסבוק לא היה חזק בזמנו, זה ימים של שקט) על פני הספירנטים הלא נגמרים על שפת הים, אבל לא זה מה שגרם לי תשוקה לחזור הביתה, טוב אולי קצת.

מה שכן גרם לי יותר לרצות לחזור הביתה הוא "כושר גופני" (אל תדאגו לא רצתי לשם) אחרי אין סוף של פירסומים בין אם זה במייספייס (זוכרים את זה?) ערוץ 24 בלי ניילונים (את זה אתם בטח לא זוכרים) והשמעות ישירות של כל האלבום בוואלה (וואלה? וואלה).

18 טראקים 2 אמסיז (מייק מושון, וכהנוב שעל תקן הראפר/ביט מייקר) דייג'יי אחד (וולטר איינשטיין צפרדע) מפיק הסאונד (אורי שוחט) ושחקן חיזוק על הביטים (יונתן ריקליס) על טהרת ההיפ הופ, בין סימפולים לסקראצ'ים, חרוזים לפאנצ'ים, והרבה וויב.

אפרופו וויב, שלוקח חלק עצום באלבום (וטוב שכך), כהן הצליח לגעת בסאונד שרבים לפניו בארץ אפילו לא ניסו, לקחת קלאסיקות נשכחות ממעמקי הווינל ולהפוך אותם למשהו לא פחות טוב אם לא מעולה.

כנראה בגלל אותם השפעות כמו דילה, מאדליב, טרייב קולד קוואסט, פרינס פול, פיט רוק ועוד רבים וטובים.

שירים כמו "תגידו כן" "אחלה להקה" "אוטומטי" "זה חייב להיות אתה" שיפילו אותך מהכיסא (או ספפא אם אתה מבין מה לעזאזל הם אומרים ב"הולך ומשתפר").

לשירים כמו "שאלה/תשובה" "מה קורה לי?" "כושר גופני" "שנס מותנייך" "מה עושים היום" שיגרמו לך לחשוב "איך לא חשבתי על זה קודם?" (ובין אם אתה חובב מזרחית ממוצע שחיפש את "עפיה-מושיק" ובטעות הגיע, יגרום לך רק לחשוב).

ומה שגרם לי לחשוב "אוקיי יש וויב יש סימפולים יש סקראצ'ים יש אמסיז טובים, אבל משהו עדיין חסר לי.." אז חשבתי וחשבתי מושיק עפיה ברקע (רק אל תגידו שאני גזען) גזענות.. גזענות, רוע! חסר לי קצת רוע!

אז נכון שזה נשמע כמו תסריט למכשפה בסרטי דיסני בתרגום לעברית של שנות ה90 , ונכון שאני אוהב הארדוקר והורורקור מעבר לגבול הטעם הטוב (בעעעע) אבל העולם הזה לא כזה טוב כמו שהוא מצטייר באלבום.

בין שורות כמו "...ראפרים חלקם שונים ומשונים אבל מתקרבים אז מגלים שהם כולם שווים-לתחת" לבין שירים כמו "מה עושים היום" ".. מה רע פלסטינה? מה רע בתל אביב?" גורמים לי סוג של נחת, אבל עדיין לא שלמות מסוימת.

בשלמות הזאת נצטרך לסיים, ולא בגלל הטוויסט שבעלילה אלא בגלל הטוויסט שבמקרר (כן, הייתי חייב, אני ראפר , מותר לי)

כהן את מושון הצליחו ליצור ארץ פלאות חדשה (והפעם רק במימד אחד, למזלנו) שבו הכל טוב ויפה, השירים יפים, ההפקות יפות, האמסיז יפים (מה לעזאזל אמרתי עכשיו???) אבל גם ככה מצטיירת המציאות בעולמם.
אז לאחד שאוהב לשחק משחק ילדותי של ירקות בפנים עם המציאות, האלבום הזה לא ממלא את האוזן עד טיפת המיים האחרונה גם מאותה סיבה שהוא לא מגיע ל"מיים העמוקים-הבריכה של הגדולים" (אפקט של השפרצות וציחקוק ילדותי).
אבל עדיין קיבלנו מוצר מוגמר, סאונד בעננים, מקור להשראה לאומנים רבים בעתיד, ובעיקר הרבה כיף לאוזן (כיף שאין לך מים באוזן, מה לא?).
אז אולי אם אתה בנאדם יותר קליל וספונטני תתאהב באלבום מהרגע הראשון, אבל אם אתה קצת יותר כבד תיהיה לך מערכת יחסים ארוכה (רק אל תכתוב בסופה In a Relationship (for god sake….

עד כאן "ביקורת-אלבומים-ובדיחות לא מצחיקות",
אני הייתי שאק (רגע, אז מה אני עכשיו?)
פוסט ראשון, תבלו.